הסבלנות אינה מרה למי שמאמין
לא פעם אנו מוצאים את עצמנו עומדים מול אתגרים, ממתינים לפתרונות ולישועות, ולפעמים הדרך נראית ארוכה ומורכבת. רבים מאיתנו מרגישים שהסבלנות היא תכונה קשה לרכישה – אך האם באמת חייבים לחוות את ההמתנה כמעמסה?
אם נביט עמוק יותר במסר של פרשת בשלח, שבת שירה וט"ו בשבט, נגלה שהתשובה טמונה במידת האמונה. כאשר אדם הולך באמונה שלמה בבורא עולם – הוא הולך גם בשמחה, ולכן הסבלנות אינה מרה לו. אך מי שחסר אמונה, הדרך תהיה עבורו קשה ומייסרת.
עם ישראל ביציאת מצרים – האמונה שהביאה לשירה
בפרשת בשלח אנו רואים את בני ישראל עומדים חסרי אונים מול ים סוף, כשלפתע המצרים רודפים אחריהם. ברגע זה, במקום לבטוח בה', הם אומרים למשה:
"המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" (שמות י"ד, י"א).
הם חשים חוסר ביטחון, והסבלנות שלהם נגמרת מהר מאוד. אך משה עונה להם בתשובה נצחית:
"התייצבו וראו את ישועת ה'" (שמות י"ד, י"ג).
כשהם מחליטים לצעוד באמונה ולטבול בים – הוא נבקע לפניהם, והם פורצים בשירה גדולה – שירת הים.
מכאן אנו לומדים שאדם שמחוסר אמונה רואה את הדרך כמסע קשה, אבל מי שהולך בביטחון בה' – יודע שגם אם הדרך מאתגרת, הפתרון כבר בדרך, ולכן הוא חי מתוך שמחה פנימית ומלאת ביטחון.
ט"ו בשבט – הסבלנות של העץ מול הסבלנות של האדם
אותו עיקרון פועל גם בעולם הטבע. ט"ו בשבט מסמל את התהליך הארוך של הצמיחה. אדם הנוטע עץ לא רואה את הפירות מיד – עליו להמתין שנים עד שהעץ יניב את פריו.
אם למישהו אין סבלנות או אמונה, הוא עלול לומר: "מה הטעם לנטוע עץ אם איני רואה תוצאות עכשיו?" אבל מי שמאמין בתהליך יודע שהזריעה קשה, אך הקציר מתוק.
וכך כותב דוד המלך:
"הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו" (תהילים קכ"ו, ה').
אדם ללא אמונה חווה את הדרך בקושי ובמרירות. אבל מי שמאמין – יודע שיבוא יום שבו יראה את הפירות המתוקים, ולכן גם ההמתנה שלו מלווה בשמחה.
נבואת ישעיהו – השיר החדש של האמונה
רעיון זה מתבטא גם בנבואת ישעיהו:
"שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מ"ב, י').
ישעיהו מדבר על זמן הגאולה שבו תבוא ישועה לעולם, וכל הארץ תפרוץ בשירה חדשה. אך מדוע הנביא מדגיש "שיר חדש"?
המשמעות היא שמי שאינו מאמין, חווה את ההמתנה לגאולה כקושי, אבל מי שחי מתוך אמונה, כבר עכשיו חי בשמחה, כי הוא יודע שהגאולה בדרך. לכן, השירה היא לא רק תוצאה – אלא חלק מהדרך עצמה!
כך גם בני ישראל בים סוף – בהתחלה הם היו בייאוש, אך לאחר הנס הם שרו. לו רק היו מאמינים מההתחלה – ייתכן שהיו שרים כבר בדרך ולא רק אחרי הישועה.
תורה, שירה וצו – אמונה ושמחה בין החובה להתלהבות הלב
התורה מלמדת אותנו על מחויבות וציוויים – אך היא גם מעניקה השראה לתחושת חיות ושמחה. דווקא החיבור של לימוד התורה עם השירה וההתלהבות הפנימית יוצר עומק ומשמעות, כפי שניתן לרמוז מהגימטריה הבאה:
-
תורה – שירה = צו
611(תורה) − 515(שירה) = 96 = "צו"
התורה ביסודה כוללת חוקים וציוויים, אולם כאשר מוציאים ממנה את ה"שירה" – נשארת תחושה של "צו" בלבד:
מערכת דרישות טכנית-פורמלית. אך כשתורת ה' נחווית עם שירה ורוממות רוח, היא נעשית מקור לחיים, ולא רק אוסף של כללים. -
החיבור בין אמונה ושמחה
כאשר מחפשים פסוק מפורש בתנ"ך שבו מצויות המילים "אמונה" ו"שמחה" יחד, אז אני לפחות לא מצאתי פסוק כזה המאגד אותן בו-זמנית. עם זאת, רעיון החיבור ביניהן שזור לכל אורך המקרא:
- בשמות (י"ד-ט"ו) מסופר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" – ולאחר מכן באה שירת הים, המבטאת שמחה.
- בנביא חבקוק (ג', י"ז-י"ח), גם במציאות קשה, הנביא מתמלא חדווה פנימית כי הוא חי באמונה: "וצדיק באמונתו יחיה" (ב', ד').
- בתהילים (ק' ועוד רבים) אנו רואים שוב ושוב כיצד ביטחון בה' (אמונה) מוביל לרינה ושירה (שמחה).
-
למה דווקא שירה?
שירה היא התפרצות שמגיעה מהמקום העמוק בנפש – המקום שבו אדם מאמין (מחובר בהכרה לעומק המציאות האלוקית) ומתוך כך חש שמחה פנימית.
השמחה הזו אינה נשארת כלואה בלב; היא מחפשת ביטוי – ושם נכנסת השירה, ההופכת את הרגש הפנימי לכוח יוצר.
המסקנה:
- "תורה" ללא "שירה" עלולה להפוך ל"צו" – ציווי יבש.
- אמונה ושמחה מהוות את הבסיס לחוויה רוחנית חיה; אף שאין פסוק אחד שמאחדן, המקרא מלא בסיפורים המעידים שהאמונה מולידה שמחה.
- כאשר אדם לומד תורה באמונה ושמחה – התורה שלו נעשית שירת חיים, מלאת התלהבות ואור.
בכך, הסבלנות הנדרשת לנו בדרך הופכת מנטל למסע מאיר, משום שהאמונה מעניקה כוחות, והשמחה הופכת כל צעד לשירה של הודיה.
שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ
דרכים ליישם את הכוח שבאמונה, בשמחה ובשירה
לעיתים נדמה שהמציאות מערימה עלינו קשיים: אנו עומדים מול חוסר ודאות, מתמודדים עם עיכובים וסיבוכים, ורגעי הציפייה הופכים למעמסה.
אך אם נעצור לרגע, נגלה כי הבחירה להאמין בטוב ולהפוך את ההמתנה למסע יצירתי יכולה לשנות את כל נקודת המבט. במקום להיתקע בתסכול, אפשר לפנות אל השירה ואל השמחה – לא רק כתגובה לנס שהתרחש, אלא כדרך לבטא אמונה שמקרבת את הישועה ומחוללת שינוי במציאות.
איך נעשה זאת?
-
נתחבר למקור האמונה
ככל שהאדם מודע יותר לנוכחות הבורא בחייו, כך מתמעטת תחושת הבדידות שבקושי, ונכנסת אמונה שנותנת כוח להמשיך בדרך.
-
נהפוך את ההמתנה לשירה ומזמור
לפעמים, אנו מחכים לישועה ורק אחריה מוכנים לשיר. אבל הניסיון מלמד שכאשר מתחילים לשיר ולשבח את הבורא כבר בדרך, הלב מתמלא ביטחון ושמחה, והישועה עשויה להתקרב מהר יותר.
-
נהיה בטוחים שיבואו הפירות
בדומה לאילנות בט"ו בשבט, הצמיחה מתרחשת לאט ולא תמיד נראית לעין, אך יום אחד מתגלים הפירות המתוקים. מי שמשקה את העץ באהבה ואמונה, ודאי יזכה ליהנות מתנובת הענפים.
יהי רצון שנזכה להטעין את חיינו באמונה, להאירם בשמחה ולתבלם בשירה – וכך לממש את התורה לא כצו חיצוני, אלא כברית חיה בינינו לבין בוראנו.